בוקר טוב לכם. תודה על ההזדמנות. אם אני בוכה, תוציאו טישו, תשתמשו בו אתם. אני אבכה. אני אקריא, כי אחרת זה לא יקרה. אז שמי יעל אלבוים. חשבתי שזה יקרה יותר מאוחר, אבל זה קרה כבר ישר. אני יודעת לקחת זמן. בני סמ"ר שריה אלבוים, שירת כמ"כ בגדוד 51 בגולני, ונפל בקרב בדרום לבנון, בנובמבר 24', י"ב חשוון. אני אתחיל ברשותכם בשני קטעים שכתב שריה במחברות ופנקסים שלו. אחד מתייחס לקשר של שריה אל התורה, והשני למחויבות לשירות הצבאי. אני ממש מתבאסת שלא יושבים כאן נציגים של ציבור חרדי. אין. היה ואיננו. התורה - קו המנחה של החיים. החיים מתבססים על היסודות ועומקי התורה, וכך בן אדם חי חיים יותר שמחים. שריה היה איש מאוד שמח ומאוד מחובר לתורה. והקטע השני, אני ממש מתרגשת שזה מה שבחרתי, כי רציתי לבחור בין כמה, שהיום אני מגיעה והיום זה יום השואה הבין-לאומי, לא זכרתי את זה. הקטע השני נכתב ביום הזיכרון לשואה וגבורה ב-24', בזמן ששריה בגבול הצפון, כשבעה חודשים לפני נפילתו. שריה נפל יחד עם חמישה חברים, יחד איתו במחלקה. חשבתי שפה אני אבכה, בוא נראה. אני יושב פה בגבול הצפון, שלפני כמה שעות נורו מעט מטחי רקטות ליישובי הצפון מהאויב היושב בלבנון. אני יושב פה וזוכר. אני זוכר את ששת מיליון היהודים שנאספו בשואה הנוראה באירופה. זוכר אותו דור שהיה צריך לברוח ולהתחבא ביערות, באסמים ובביובים ולהסתיר את יהדותם. חושב על התקומה, על בניית ארץ ישראל תלפיות. ארץ היהודים. מקום בטוח לכולם וכולם יכולים להגיע מכל קצוות תבל. אני עומד בעמדה על המדים של הצבא היהודי, עומד גאה על הזכות להגן בגופי ובנפשי על עם ישראל. וגאה יותר מתמיד אחרי 7 באוקטובר, שבו חברים שלי נפלו בהגנה על העם והארץ - ב-7 באוקטובר נהרגו לשריה שבעה חברים - ואני ממשיך לעמוד ולשמור גם בשביל החברים שלי וגם בשביל אותם היהודים שחיו בשואה. במקום אחר הוא כתב: המשימה - הגנה על הארץ בכל התוקף. על הערכים שלה, על האנשים הטובים שגרים בה ועל כל גווניה, כל גווניה, לא משנה מי ומה. אף פעם לא עוצרים רוח גולני. כמישהי שעלתה לארץ מברית המועצות לפני יותר משלושים שנה - יולי פעם לימד אותי, לפני יותר משלושים שנה, היה גם את זה - תמיד ראיתי בשירות הצבאי זכות שלא הייתה ליהודים בגולה, לעמוד זקוף מול האויבים ולדעת להגן על עצמם, ולצד זה ברור לי, שזו חובה לאומית, מוסרית, אזרחית של כל אחד ואחד כאן, כי קיום מדינת ישראל תלויה בין היתר, ביכולת שלנו להגן על עצמנו. לא ייתכן, שציבור כל כך גדול מבדל את עצמו משייכות שלו למדינה בה הוא חי. למרות שהוא נהנה מההטבות שיש למדינה להציע, שולח נציגים לכנסת, כדי להיות שותפים בחוקי המדינה ובו בזמן נמנע ומתנגד לקחת חלק בהגנה על הארץ. והאמירה, שעצם לימוד תורה שומר על עם ישראל היא אמירה לא מספקת, כי אם זו הייתה המטרה, בני הישיבות היו יושבים יום ולילה במשמרות בלי לצאת מבתי מדרש לבין הזמנים ולהסתובב במעיינות. כי זה צו השעה. אבל זה לא קורה. וגם זה לא מספיק. גם במלחמה מול פלישתים רק משה עמד והתפלל, והעם כולו נלחם. לא הייתה קבוצה אז שישבה ולמדה תורה. כולם נלחמו, ומשה עמד על ההר והרים ידיו למעלה. ואני בעד להתפלל. אתם יודעים, כמעט בכל אוטובוס בירושלים ניתן לראות אישה חרדית עם ספר תהילים שנכתב על ידי דוד המלך שהיה מחובר חיבור ישיר לבורא עולם, אי אפשר לפקפק בזה, נכון? ובו בזמן ידע להילחם נגד אויבי העם. נראה לי שאפשר ללמוד ממנו קצת. אנחנו נמצאים בתקופה שדורשת מכולנו, בעיקר מכם כנציגי העם, להחליט איך ייראה העתיד של המדינה. אני חושבת שכל אזרח המשרת בצבא ההגנה לישראל זכאי לקבל הטבות וטיפול מהמדינה, ויש הרבה במה לטפל. אני באה מעולם הטיפול, אני פוגשת הרבה אנשים עם פוסט טראומה. זו חובתה של המדינה לתגמל את אלו שלוקחים חלק בקיומה של המדינה. אך אזרחים שבוחרים לחיות לצד המדינה, אין שום סיבה שיקבלו את אותן ההטבות ואותם התגמולים כמו אלה שמקריבים את נפשם, גופם, את זמנם, את משפחתם, את פרנסתם. החוק שאתם עומדים לחוקק חייב להיות חוק שתומך בשיתוף לאומי של כל חלקי העם בהגנה על הארץ ולמען הציבור המשרת בצבא, ועם אמירה חדה, אמירות חדות וברורות עבור אלה שלא. אפשר לבחור לא. אני יכולה להבין מי שלא. מפחד, מחרדה, מכל מיני דברים. אפשר לבחור שלא. אבל בן אדם כזה צריך לדעת, שיש לכך משמעויות כלכליות, מוניציפליות, לא יודעת עוד מה, אני לא מבינה בזה שום דבר. אלה לא סנקציות. אני חושבת שזה מה שצריך לשנות בטרמינולוגיה שלכם. זה לא סנקציות לאלה שלא משרתים. אני רק עכשיו הקשבתי, לא הבנתי מילה, אבל רק שמעתי אותך מקריאה. ידווח כמה הלכו, ידווח כמה לא באו, ידווח - לא זה. אתם משחקים באיזה משחק, סליחה שאני אומרת, אני מתנצלת ממש, אבל משחק מטופש בדברים קטנטנים. זה צריך להיות משהו הרבה יותר עמוק מצד המדינה, מצד הישיבות, מצד המדינה שתעזור לישיבות ולראשי ישיבות לעזור לתלמידים שלה להתחבר למדינה שבה הם חיים. זה לא יכול להיות, אתה לא באת, אני לוקחת אותך לכלא. זה לא יעזור. זה לא יעזור. כי אם לא יקרה משהו - מדובר בזכויות שמגיעות לאזרחים שממלאים את חובתם במדינה בה הם שותפים. החוק צריך לעזור לראשי ישיבות לעודד את יושבי בתי המדרש, לקחת חלק במדינה בה הם חיים ולומדים תורה. תודה לכם.

אדוני היושב-ראש, חברי ועדת חוץ וביטחון, חברי כנסת, שמי הייזל בריף. לפני חודש עמדתי כאן עם בעלי דוד. היום אני עומדת כאן שוב. לא כי קל לי אלא כי אינני יכולה לשתוק. אני עומדת כאן כאימא שכולה, כאזרחית שבחרה להיות כאן, ושאוהבת את המדינה הזאת בכל ליבי. אני גם אימא של יונה בצלאל בריף, הי"ד, לוחם חובש בדובדבן. ב-7 באוקטובר יונה וצוותו נכנסו לכפר עזה כדי להציל אזרחים. הוא נורה 13 פעמים כשהוא רץ להציל את חבריו בן ברנשטיין ואמיר פישר, זיכרונם לברכה. אחרי פינוי של ארבע שעות הוא הגיע לבית חולים שיבא במצב אנוש. הוא שרד את הלילה ועוד 417 ימים של מאבק בלתי נתפס. יונה נרחם על חייו כמו הוא חי - באמונה בקדוש ברוך הוא, באהבה, במסירות, באחריות עמוקה למדינה ולעם ישראל. אני כאן היום כדי להשמיע את קולו. קול של לוחם, חובש צעיר שידע שיש מחסור חמור בחיילים. שהמחזור הזה מסכן את ביטחון המדינה שהוא כל כך אהב. היום אני אספר עוד כמה בני תורה כמו יונה, שנפלו, שנוכל כולנו לשבת כאן היום עכשיו. נתנאל איתן, נתי, הי"ד, מ-669. רק לפני שלושה שבועות אימא שלו, טלי, הגיעה לכאן וסיפרה את הסיפור של נתי. נתי ויונה היו חברותות. הם למדו תורה וגמרא ביחד במכינת מעלה אפרים למשך שנה וחצי. שניהם היו לוחמים. שניהם חובשים, שניהם רצו להציל חיים. שניהם נהרגו במלחמה, שניהם גיבורי ישראל. אני מזכירה את יקיר הקסטר, הי"ד, ואימא שלו שבאה איתי היום. בן תורה שלמד בחורף בישיבת הר עציון ואת חברותא שלו, דוד שוורץ, הי"ד. שניהם למדו תורה, שניהם למדו גמרא ביחד, שירתו ביחד, נהרגו ביחד באותו קרב בעזה. שניהם גיבורי ישראל. לפני שבועיים הייתי באזכרה של יקיר. האזכרה השנייה שלו. סיפר חברו שיקיר אמר לו ימים בודדים לפני שהוא נהרג, אין מספיק חיילים. זה לפני שנתיים. משפט אחד. אמת אחת, כאב אחד של לוחם, בן תורה וגיבור ישראל. ועכשיו אני פונה מהלב. אני כתבתי אליכם, ואני כנראה אגיד אליך, חבר כנסת חרדי, מה שאני רואה פה, איפה הבנים של המגזר החרדי? האם גם הם עומדים בחזית? מדוע רק בני תורה מסוימים נוסעים בנטל, בעוד האחרים נשארים בבית המדרש? במעמד הר סיני, כל עם ישראל עמד יחד, גברים, נשים, ילדים, כולם כאיש אחד. למה אתם לא עומדים אתנו? איך הבנים החרדים זוכים ללמוד תורה יותר מיונה, נתי, יקיר ודוד? האם אין לנו את אותה תורה, את אותו אלוקים? הבנים שלנו מניחים את אותם תפילין. לומדים את אותה תורה ואת הגמרא. אבל כשזה מגיע לצבא יש בנים חרדים שנשארים בבית מדרש והבנים האחרים נשלחים לשדה הקרב. החוק הזה אינו חוק שוויון. זה חוק של התחמקות מאחריות, ואתה יודע את זה. אני מבקשת מכם, לא רק כחברי כנסת, אלא כהורים וכיהודים וכבני אדם: אל תאפשרו מצב שבו רק חלק מהחברה מגנים על המדינה. המדינה זקוקה לכל אחד ואחד. כפי שעמדנו כולנו יחד בהר סיני, כך עלינו לעמוד יחד גם היום, גם עכשיו. כפי שכבר עושים חרדים רבים ביחידת החשמונאים נצח יהודה ומסגרות נוספות, גם כך שאר הבנים חייבים וצריכים להתגייס. כרגע הצבא זקוק לפחות ל-12,000 חיילים נוספים. המצב הזה מטיל לחץ מטורף נוסף על חיילינו בסדיר, חיילי מילואימניקים ומשפחותיהם. אני מתפללת שתשמעו את דבריי, שתזכרו את פניהם של בני התורה היפים שלנו, יונה, נתי, יקיר, דוד ועוד הרבה-הרבה. בנים שנתנו את חייכם כדי שכולנו נוכל לעמוד כאן היום. אני מתפללת ששאר הבנים החרדים יצטרפו לבני תורה שכבר משרתים, ושכולנו נעמוד יחד כעם אחד עם לב אחד למען ביטחון מדינת ישראל. תודה רבה.

יגיע בזמן הקרוב.

אנחנו עדיין במצב מלחמה. הלומי הקרב עדיין פה נמצאים בכיכר של הכנסת מעל שבעה חודשים, אז אני מבקש לא להגיד שנגמר המלחמה, כי אנחנו עדיין במלחמה. אנחנו רוצים להודות לכל עם ישראל על זה שהחזירו את רני, אנחנו רוצים להודות לכל החיילים הגיבורים על הנחישות, על העוז, על הגבורה ולכולם שלא עצרתם לשנייה. אף אחד לא עצר לשנייה עד שהביאו את רני הביתה ואנחנו מתחננים אליכם שלא תפסיקו לשנייה עד שכל הלומי הקרב לא יהיו בבתים שלהם. זה לא הגיוני ששבעה חודשים אנחנו פה בכיכר של הכנסת, ונראה למישהו שנגמר פה המלחמה. ממש לא נגמר פה המלחמה. רק היום בבוקר הודיעו על עוד הלום קרב, 77 הלומי קרב שלקחו את נפשם, שכבר לא נמצאים פה, אז לא, לא נגמרה המלחמה, לא נגמרה המלחמה. ובחדר הזה שיהיה דיונים על הלומי קרב, שיביאו לפה לתוצאות לנו ולילדים שלנו ולנשים שלנו, שיפסיקו להתפרק לנו המשפחות ושיפסיקו להתאבד לנו לוחמים, ושיהיה טיפול כמו שצריך, אולי תוכלו להגיד נגמר המלחמה. אבל אל תגידו שנגמרה המלחמה, כי אנחנו במלחמה מתמדת כל יום, כל יום. כל יום אנחנו במלחמה. אל תגיד נגמרה המלחמה. יש ילדים שאני פגשתי בני 43 שההורים שלהם נלחמו ביום כיפור ובשבילם המלחמה נמשכת היום עכשיו.

סליחה, אני צריכה ללכת פשוט. אני רוצה להגיד משפט. אני מודה לכם שוב על מה שנתתם את ההזדמנות, אני רק אומרת שני משפטים, כי השתנו פה דמויות ונכנסו כן חברי כנסת חרדים, אז אני כן רוצה להגיד מה שחשוב בעיניי. אני שומעת אתכם. לא סתם נשארתי, כי יכולתי להגיד את מה שיש לי וללכת. אני נשארתי קצת לשמוע על מה אתם מדברים. אתם מדברים על דברים כל כך לא חשובים. אני חושבת שצריכים להיות שלושה דברים בחוק הזה באיזשהו אופן: אחת, אמירה ברורה, שמי שמשרת בצבא מגיעות לו זכויות, ומי שלא - לא. מצד אחד, לעזור לציבור החרדי להתחבר למדינת ישראל ולתת את חלקם, והדבר השני - לעזור לצבא, לתת לציבור החרדי את התנאים המתאימים כדי שהם יוכלו לשרת. זה שלושה דברים. יש כל מיני דברים. אנשים חרדים - לא בהגדרה של מה הם לובשים. מי שחי בחרדה מתקשה לתפקד, וכשיש חרדה להיות לא יודעת מה, אז צריך לעזור להם. זה שני דברים שצריכים לעשות, לעזור להם מבחינת הצבא, לעזור להם להתחבר למדינה, קודם כל, ואז הצבא, אבל מראש כל הדברים, לתת זכויות למי שמשרת, ומי שלא - לא. תודה רבה לכם.

קודם כל, אני רוצה לתקן. אני אשתו לעתיד. הייתי אמורה להיות אשתו לעתיד של ג'וש בון. הזכות הזאת נלקחה ממני. היא נלקחה ממני בגלל פוסט טראומה. בגלל כל מה שאנחנו מזהירים כבר כל כך הרבה זמן. פוסט טראומה היא פציעה, הלם קרב היא פציעה, ויש לה מחיר, ואני שילמתי את המחיר הזה. לצערי, שילמתי אותו בעתיד שלי. ג'וש, כל החלום שלו וכל מה שהוא רצה זה להגיע למדינת ישראל. הוא נלחם ארבע פעמים כדי להתגייס לצה"ל. הגיע לפה בתוך חייל בודד, בלי שאף אחד עזר לו. לבד עם עצמו, עם הכסף שלו ושל ההורים שלו. הוא הגיע לפה, התגייס לגולני בלי מילה בעברית, עשה מילואים שוב ושוב ושוב, לא משנה איפה הוא היה בעולם - והוא היה בעולם. לפני השביעי הוא הגיע לפה, התגייס ביחד עם כולם ומאז 748 ימים לא עזב את השליחות שלו, למעט באמת שבועיים לפני שהוא נלקח ממני באכזריות כזאת על ידי פוסט טראומה. היו לנו תכניות להתחתן, להביא ילדים, לעבור לעוטף, להמשיך את השליחות שלו, להגן על העם. זה כל מה שהוא רצה. זה כל מה שאני רציתי. וזה פשוט באכזריות באמת נלקח מאתנו. אני פה לא רק בשביל העתיד שלי שנגזל ממני, אלא בשביל לתת קול לכל - אתם קוראים להם שקופים, אבל הם לא שקופים. הם פה והם חיים והם צריכים עזרה, וזה המקום שלנו, ואני רוצה להקריא לכם את מה שאימא שלו ביקשה ממני להעביר לכם: חברי הכנסת הנכבדים, אני אימו של ג'ושע סטייסי. מאז שאני זוכרת את עצמי, ג'ושוע רצה להיות לוחם בצה"ל. כאשר התקבל סוף סוף לצה"ל, הוא חי כדי לשרת ולהילחם למען ישראל ולמען אחיו לנשק. הוא שירת בנאמנות 748 ימים, מ-7 באוקטובר. אני עדיין לא יודעת אם בכלל יש חייל מילואים נוסף ששירת מספר ימים כמוהו. הוא היה צלף, מגיסט וגם חלק מצוות פינוי פצועים. כצלף אני בכלל לא בטוחה שמישהו יכול להשתוות לרמת המיומנות שלו. ובאשר למסירותו, הוא פשוט סירב להפסיק להיות חייל, משום שידע את חשיבות סיום המלחמה. הוא הרגיש מחויב להגן על חיילים אחרים ועל אזרחים ובמיוחד על אלה שיש להם משפחות. הוא עשה הרבה מעבר לנדרש ומבחינתו זה היה כבוד. מדי פעם שוחחנו אפילו על האפשרות שהוא ייהרג בקרב. הוא אמר לי שהוא רוצה להיקבר בהר הרצל. זה היה חשוב לו, להיקבר לצד הגיבורים בדיוק כמוהו. הוא היה לוחם בנשמה שלו, ומגיעה לו קבורה של לוחם. לצערי הוא הפסיד במאבק מול פוסט הטראומה שהחמירה עם הזמן, ובגלל שהוא הפסיד בקרב הזה, וכתוצאה מכך סיים את חייו, לאחר ששוחרר כשבועיים אחרי שירות צבאי, נשללה ממנו הקבורה הצבאית ההולמת, עם כל הכבוד וההוקרה שהגיעו לו על ההקרבה העצומה והאין סופית שלו. אני מפצירה בכם לעשות כל מה שנדרש כדי שג'ושוע וכל לוחם אחר במצב דומה לא יידחקו הצידה ולא יישלל מהם הכבוד שמגיע להם. הבן שלי הציל חיים, הוא נלחם ונתן את הכל, את כל מה שהיה לו למען ישראל. הוא ראוי להיות מוכר כחלל צה"ל ולהיקבר במלוא הכבוד שמגיע לכל גיבור כמוהו על החיים שהקדיש מרצונו למדינת ישראל והעם שהוא אהב. וזה בדיוק זה. הוא הגיע לישראל כדי להגן על כל אחד שיושב פה בחדר. הוא לא היה חייב. הוא נתן את החיים שלו ואת הנפש שלו בשביל שאנחנו נוכל לשבת פה ולדבר, סליחה, על דברים שהם כל כך לא חשובים כרגע. יש אנשים שצריכים את העזרה. יש פה אפשרות להשתמש בקול שלו בשביל לתת מעמד ובשביל לתת אופציה לכל חייל אחר שרוצה להילחם בשביל המדינה שלנו, לא משנה אם הוא מאוסטרליה או מארצות הברית או מזנזיבר. כל בן אדם שרוצה. וזה המקום שלנו בתור עם, להתאחד ולהבין שיש פה משהו שצריך לעשות וצריך לשנות. תודה.

אנחנו כועסים על המערכת ביטחון שהגענו למצב כזה שאנחנו כחיילים - עזוב חיילים בודדים, חיילים, שאנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו בכנסת נלחמים על הדבר הכי פשוט שיש, כשאין למערכת כבר את הכלים לתקן את האבל הזה. איפה אנחנו היום? למה אנחנו לא מתקנים את זה? אתם כל יום פה בוועדת חוץ ביטחון על חרדים. חבר'ה, הם לא רוצים להתגייס. אני מבין שאתם רוצים להכריח אותם, אבל תראה איך אנחנו מנהגים ללוחמים שלנו. איך הם ירצו להתגייס אם אתה רואה אותם נלחמים 748 יום, ואז הוא לא מקבל קבורה צבאית, הכבוד המינימלי? איך אתם רוצים לגייס אותם? אני שואל אתכם באמת, איך לגייס אותם? אם אני הם, אני בורח. למה שנתגייס? אתם לא תטפלו בנו, אתם לא תעזרו לנו, לא יעשו כלום, אנחנו נשב פה הפקרים. עם הצלקות, עם פציעות פיזיות, שקופות, מה שאתם רוצים להגיד את זה. אבל די, בוא נגיע להבנה פה. מה אנחנו צריכים לעשות בשביל לקבל הכרה כחלל? שמע, המשפחה לא רצו את הכסף אפילו. לא רצו את הכסף. רצו רק קבורה צבאית.

תעודת עניות שצריך בכלל לדון על זה. תעודת עניות, נקודה. אנחנו פה, ואני אגיד, אני רציתי לפתוח את כל הנושא של ג'וש. לפני שבוע וחצי, יום לפני הלוויה, אנחנו, הלומי הקרב, יצאנו להפגין. חסמנו פה, חסמנו את משרדי ראש הממשלה, חסמנו את הצומת של בגין למעלה. לא זז שום דבר, מבטיחים בוואטסאפ כדי להרגיע אותנו, אבל סליחה, יצאנו פאתטיים. וזה לא המקרה הראשון. יש עוד מקרה של עוד לוחמים שאני יכול להביא את כולם לפה עכשיו, שייכנסו לפה ויגידו איך הם נלחמו בשביל שחברים שלהם יקבלו את המינימום של המינימום של המינימום, שהמדינה הזאת, כפוית הטובה, צריכה להחזיר ולהוקיר להם. זה דבר ראשון. דבר שני, לא יודע אם זה עלה פה בתחילת הוועדה. גיוס חרדים - חבר'ה, אתמול בלילה, היום בבוקר התבשרנו בבשורה, שאנחנו כבר לא עומדים על 76 הלומי קרב שהתאבדו ומסרו את הנשמה הטהורה שלהם. אנחנו עומדים על 77, ואני כל כך מתפלל שזה לא יעלה. לא היום, לא מחר וגם לא עוד שנה. אבל הבחור האחרון ששם קץ לחיים שלו הוא מפקד חרדי. חרדי. חשוב להגיד את זה ואני אחזור שוב פעם: מפקד חרדי, אז שאף אחד לא יבוא, שאף אחד לא יבוא ויגיד לי: אין גיוס. יש גיוס, ואם זה ככה, אז למה אנחנו צריכים להתגייס? אני לא חוזר למילואים בגלל מה שקורה פה במדינה הזאת. אח שלי הקטן בא אליי לפני כמה זמן, לפני יומיים, שלושה - סליחה, אין לי תחושת זמן פשוט, מצטער מאוד, ברשותכם. מזה הרבה זמן שאני לא יושב אצל המשפחה שלי, אח שלי הקטן, ילד בן 9, מגיע לבית. אני הגאווה שלו. אני הגאווה שלו. אבל המשפט שהוא הוציא לא נכון: כשאני אגדל, אני אהיה הלום קרב. כי אף אחד לא מלמד אותם בבתי ספר שלא אומרים את זה, אז אני התעצבנתי והסתכלתי ככה - חברי הטוב מיכה ישב פה לפני מספר דקות, דיבר, אמר לכבודו שלא יגיד שנגמרה המלחמה כי לא נגמרה המלחמה, ואני דורש בכל תוקף שתכניסו את זה טוב לראש, כי לא נגמרה המלחמה. המלחמה שלנו היא לכל החיים. לקחתי ממנו כלב, כלב שהוא לא כלב שירות. זה כלב שהוא מאלף, בשביל שיהיה לי ביטחון ללכת להורים שלי, אחרי כמעט שנתיים שחזרתי מהמילואים, כי אני רוצה ללכת לארוחת שישי. ישבתי שם בממוצע בפנים אולי חצי שעה. כל חמש השעות האחרות הייתי בחוץ עם הכלב. פתחתי את הסיפור, אם אתם רוצים אני אקריא לכם פה הודעות, הלכתי לים, ישבתי, רשמתי מכתבים על גבי מכתבים להורים שלי כי אין לי אומץ לדבר איתם בפנים, ותודה שהמצלמות פה לא עובדות, כי רק מפה הם מכירים. וכשאני בא לאח שלי הקטן ואני מתעצבן עליו, אני אומר לו: אתה לא תוציא את המשפט הזה יותר בחיים שלך, אז הוא לא מבין, והוא אומר לי: למה? זה לוחם שהלך להילחם, לא? אמרתי לו: לא, זה לוחם שהלך להילחם ולא חזר משם. ואם אימא שלי מגיעה למצב שהיא אומרת לי שהיא רואה אותי כל יום מת והיא מעדיפה שהיו מחזירים אותי בארון בקבורה צבאית, והיה את הכבוד הזה, אז היה עדיף, וגם אני הייתי מעדיף את זה אישית. כי אף אחד ואף גוף ולא שום דבר נותן פה את המענה הראוי ולא שום דבר ובירוקרטיה של קצין בצה"ל שבגלל שהוא לא היה קצין שלי והוא היה בחו"ל בשביעי לעשירי לא רוצה לחתום לי על טופס מחורבן, שבגללו כל הטיפול שלי וכל ההכרה שלי מתעכבת. אז מה אני עושה עם זה? מישהו פה מוכן להסביר לי? אני מתמודד מול שלושה ארגונים. נעים מאוד, אושר אואקנין, שוטר במשטרת ישראל. ב-7.10 על מדים של המשטרה יצאתי, על מדים של המשטרה. נתקלתי, ירו, הכל, אכלתי את הכל מהכל. איבדתי את כל החברים שלי. רק אתמול, רק אתמול ישבתי בבית וזה היום היחידי, אחרי שנתיים מפרוץ המלחמה שהצלחתי לחייך, כי החזירו את חבר שלי, חבר למדים, אח שלי היקר, רן, אח שלי היקר, החזירו אותו לפה, עם מדים של המשטרה. כבוד, כבוד וחבל שאין פה נציגים בוועדה הזאת של משטרת ישראל שיושבים פה. למה אין פה את הנציגים האלה? גיבורים במדים. אתם יודעים מה שוטר בממוצע עובר ביום? אתם יודעים כמה גופות שוטר רואה? מישהו מכם מסקר את הדברים האלה? מישהו מכם הולך לשוטר ושואל אותו ברחוב: מה שלומך? איך אתה מרגיש שהיום פירקת את הבית? כי אני לא זכיתי. אני לא קיבלתי את הטיפול שלי. ארוסתי הייתה בחודש שמיני. מישהו יכול להסביר לי למה אני לא יכול להביא את הילד הזה לעולם? כי מהסטרס והלחץ נפל הילד. יום לפני יום ההולדת שלי הייתי צריך לקבל את הילד הזה מתנה ליום ההולדת שלי. יום ההולדת שלי ב-19.2 ואני דורש, למה אני לא יכול לקבל אותו ב-18.2 ולהיות שמח? פעם אחת בחיים שלי להיות שמח. כל הילדות שלי, ואני לא אפתח את זה, עברתי רק חרא ורק קשיים. ואני בא ואני אומר אני צריך לשבת פה ולצעוק את הצעקה של בן אדם שהוא בכלל בן חיי העולם הבא, יושב בכס המלכות עכשיו הכי קרוב לאלוהים. הכי קרוב לאלוהים. אז שמרו עליהם שישבו בישיבות שלהם שילמדו ושלא נעשה את האבדות האלה, ושלא נצטרך להילחם על פיסת אדמה, פיסת אדמה באמת. זה הזוי, ולא שאני נכנס עכשיו לעניין גזעני או לא, אבל מוסלמי שמתגייס לצבא, מקבל חלקת אדמה. לוחם יהודי שנכנס ומתגייס לצבא ולא יוצא משם, אפילו את המטר על מטר שהוא אמור לקבל לא מקבל אותו. אתם מדברים איתי על דונמים? אני מדבר אתכם על שני מטר על מטר כדי שיוכל להיכנס. אפילו תצמצמו לנו את זה, אנחנו נסתדר בפחות. מבטיח הסתדרנו בפחות. מבטיח. אני תלמיד ישיבה לשעבר, כול מקועקע עכשיו. חוזר בתשובה, ברוך השם, אבא, תודה. למה? בגלל המצב שלי. הבנתי שרק זה הפתרון. ואנחנו יושבים פה ודנים, אם נוציא תלמיד ישיבה מהאוזן ונגיד לו תתגייס לצה"ל, והוא יתגייס באהבה. אני מוכן להבטיח שכל תלמיד ישיבה יתגייס, אבל תנו את המענה הראוי. אלוהים, אלוהים, בבקשה תנו את המענה הראוי. למה אני צריך לשבת פה, ואשתו לעתיד צריכה לשבת לידי, אני הלום קרב, אין לי מה להגיד לה. ואני עמדתי והפגנתי וחסמתי ואמרתי שאני אעשה הכל כדי שהוא ייקבר בקבורה צבאית, ויותר מזה, רציתי ללכת לקחת את הגופה שלו, הינה היא פה והיא תגיד את זה, רציתי ללכת לקחת את הגופה שלו מאבו כביר, להוציא אותה משם וללכת להר הרצל ולחפור שמה, ולא חסר הלומי קרב שאמרו אנחנו נותנים לו את החלקה שלנו. מה זה הבושה הזאת? איפה אנחנו חיים, איזה מדינה? אם היה לי האופציה ואם היה לי היכולת הנפשית לקנות כרטיס טיסה, לצד אחד, הייתי עושה את זה מזמן. עוזב את המדינה הזאת. היא לא ראויה לנו. היא לא ראויה לנו המדינה הזאת. אנחנו יצאנו ונתנו את כל כולנו, ואף אחד לא בא ושם לי 200,000 שקל ואמר לי: אח שלי היקר, אם תחזור פצוע בנפש שלך, זה 200,000 לעורך דין שיסדר לך את כל הבירוקרטיה שלך. אף אחד לא עושה את זה. כלום ושום דבר. אני בא מהצפון, אני בא מהצפון, אני ישן פה. למה? אני בן 25 סך הכל. רוצה להקים בית, רוצה משפחה, רוצה ילדים, רוצה טיפול, רוצה דברים נורמליים. לחיות, רוצה לחיות. אי אפשר לחיות במדינה הזאת. ארצות הברית, מלחמת וייטנאם, אות הוקרה. מדינת ישראל, סליחה שאני מוריד את זה, בבקשה. סיכת הלומי הקרב. דרך אגב, תוציאו תקציבים. מדברים איתי על תקציבים. קחו תעבירו את זה ביניכם, תוציאו סיכה כזאת שכל חבר כנסת במדינה הזאת ילבש. יענוד את הסיכה הזאת כי זה גאווה. מלחמת וייטנאם, ארצות הברית, הבינו שיש הלומי קרב, הוציאו אות ארגמן ללוחמים שלהם, הלומי הקרב. התחילו פיילוטים, טיפולים. הם יודעים להתמודד עם זה. מדינת ישראל מה עושה? את אות ההוקרה הזה, אני קיבלתי ממיכה כץ. חבר שלי הביא לי את אות ההוקרה הזה. בושה שאני צריך לקבל את זה מחבר שלי, שעד לפני שנתיים בכלל לא הכרתי אותו, למה? כי לא הייתי הלום קרב. לא הכרתי אותו, אבל הוא הביא לי אות הוקרה. אני עונד את זה עליי, לא יוצא מזה לא במקלחת, לא בשום מקום. בשום מקום לא עוזב את זה. אז איפה הסיטואציה? איפה הסיטואציה? שמישהו פה יקום ויגיד: חבר'ה תעצרו. המאהל שלנו פה למטה. שתי דקות הליכה, מבטיח לכם, בהליכה סבבה עוד בטלפון. אתם יכולים לסגור עוד כמה דברים. תבואו למאהל שלנו. אנחנו ישנים שם בלי תנורי חימום. אתם ישנים בבית עם פוך, עם שמיכות, מזגנים. אני ישן שם בלי כלום. תגידו, אתם שפויים, אתם שמים לב על מה אתם דנים פה? יש לכם פה לוחמים שיושבים בחוץ, בקור, בגשם, בשמש, בלי חשמל, בלי שום דבר. מישהו פה דאג - לפני שבועיים, ניתקו פה את החשמל שלנו. מישהו פה דאג שחברת חשמל יגיעו? אנחנו מתרומות ומדברים וזה שילמנו כדי שיבואו לחבר אותנו בחזרה. איפה אנחנו חיים, חבר'ה? תתחילו להתעורר. לא לדון על תלמידי ישיבה ולא לדון - לא לגעת בהם. אסור לגעת בהם אפילו, אסור לגעת בהם. ואני לא אומר את זה כי לא הדעה שלי קיצונית לפה ולא לפה. הייתי גם פה ואני גם פה ואני אומר ואני דורש: תתחילו להקים ועדות בחדרים האלה רק להלומי קרב נטו.

בשנתיים האלה בשנתיים האלה יש לנו 77 אחים, אחים שלי שהייתי צריך לרוץ ללוויות שלהם, למרות שזה הדבר הכי קשה לי בעולם. לרוץ ללוויה של חבר שלי לקבור אותו, אתה יודע כמה אנשים אני איבדתי? אתה יודע כמה אנשים אני ראיתי מתפוצצים לי בפנים? אתה יודע כמה דם מרוח לי על המדים? מה זה עוזר לי השנתיים האלה היום?

תודה.

שמי לוי סיימון. אני הגעתי לפה לפני עשור כחייל בודד. הכרתי את ג'וש כל הזמן. היינו יושבים ביחד לשתות רק בשביל לשכוח מה שהיינו עושים, ועשינו את זה באהבה. אני רוצה לדבר שנייה, להסתכל פנימה ולהפסיק להסתכל החוצה. לחשוב על הערכים שלנו, מה זה כבוד, מה זה כבוד ללוחם. דוד המלך, שהיה לוחם, היה רשימה של לוחמיו. נתן בן יגאל, לוחמי על. זה מי שג'וש היה. נתנו לו כבוד. איפה המצעד שהיה בשביל החיילים? איפה הגדלים של גולני, של גבעתי, של מגלן, של הקומנדו בכבישים? איפה זה? איפה הכבוד ללוחמים? בלי הלוחמים, שאני לוחם בעצמי – לחמתי 342 יום במלחמות, בכל זווית. גם ג'וש הלך עוד פעם ועוד פעם. למה - בגלל שהוא חשב, אמר: אם הוא ילך, מי ילך? אז איפה הערכים בתור עם יהודי? איפה הערכים בתור עם ישראלי, שהיא פה לאנשים שנלחמים בשבילנו? בגלל שזה רחוק, זה בזכותו שזה רחוק. המינימלי שאנחנו יכולים לעשות לו זה לתת לו הטיפה של הכבוד שתמיד היה בהיסטוריה שלנו. שאול המלך, יהושע בן נון, דוד המלך, הם היו לוחמינו. זה מי שהיה על הגב. כשאני נכנסתי לעזה ראשון עם החטיבה שלי, ונלחמתי שם, הם הלכו איתי. הייתי העם של דוד המלך שנלחם מול הפלישתים. היום הם נקראים פלסטינאים, ואנחנו העם הישראלי. לא כזה שונה. ג'וש הבין את זה גם. ג'וש לקח את זה. איך אפשר לזרוק אותו? מי אנחנו? איפה הערכים שלנו? בוא נסתכל פנימה שנייה. מה זה אומר לי? כשאני התגייסתי לצה"ל, כל אחד אמר: אנחנו מעריכים אתכם. אתם עזבתם הכל בבית והגעתם לארץ להגן עלינו – תודה רבה. איפה ההערכה הזאת? זרקו אותנו לפח. לי, לקהילת החיילים הבודדים, לקהילת האנשים, המדינה הזה מבוססת על עולים חדשים. תבינו את זה. לפני שמונים שנה, פחות, אנחנו הגענו לפה עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, בשביל להילחם – מח"ל, מתנדבי חוץ לארץ, ואני הגעתי לצה"ל בתור הצוות שלי, אני המוטיבציה שלהם. לצערי, לצערי אין להם את הערכים שיש לי, שאני מגיע מחו"ל ואני נלחם בשביל - הר ציון משכן כבודך, ואני נלחם בשביל לחיות פה, זה שאין לנו כל המדינה ואני לא יכול ללכת לשכם ולחברון ולג'נין, שזה ערים מקראיות, זה כואב לי, אבל זה שאני יכול להסתובב ברחובות ירושלים, זה ממלא לי את הלב. זה מה שאני חי בו, וזה הערכים שלי. כשהמדינה והממשלה והצבא מסרב לתת לאנשים שנותנים לי את האפשרות ואני הולך כשיש לי את האפשרות לעשות את זה, לא נותנים לנו את הכבוד הבסיסי - איפה זה? אני לא משווה, יש אוכלוסיות פה שמקבלות כבוד. כבוד זה דגלים בכבישים. כבוד זה, אומרים תודה רבה לצה"ל. כבוד בעיניי זה לא מענקים וזה לא שני לילות בבית מלון. זה דגלים בכבישים, זה מצעד של צה"ל, שאחים שלנו גיבורים. אנחנו צריכים להיות גאים בגיבורים שלנו. לא להתבייש שאנחנו חזקים. לא להתבייש שאנחנו מובילים את כל המזרח התיכון. אנחנו הכי חזקים, וזה מה שהערכים היהודים. לא לאבד את זה. היא כל כך חשובה שאנחנו נהיה גאים בחזקים שלנו, בגיבורים. אנחנו נספר סיפוריהם, פרצוף שלהם שיהיה בכבישים. לא צריך הפגנות, זה צריך להגיע מכם. וזה כבוד בסיסי. עוד פעם, לא מנסה להשוות, אבל יש חודש שלם בתוך המדינה הזה שנותן כבוד לאוכלוסייה של – LG GET- - - - הם מקבלים כבוד. מה הם עושים בשביל הביטחון שלנו, מה הם עושים בשביל - אז עכשיו אני לא מוריד אותם. אני רק אומר, יש אנשים שנלחמים בשביל המדינה הזאת, יש אנשים שלא נלחמים בשביל המדינה. אם אנחנו לא מבינים שאנשים שנלחמים צריך לכבד אותם, אז אנשים יהיו שבורים וזה מוביל לצערי הרב ולכאב הגדול שלי להתאבדות. לאנשים שעוד פעם לא רוצים ללכת להילחם, נא להסתכל פנימה שנייה ולחשוב מי אנחנו בתור עם ישראל, מי אנחנו בתור ישראלים, ואיפה אנחנו יכולים לתת את הכבוד בלי רק המילים. הבאתי לכם דוגמאות מאוד טובות. תתחילו להפיץ, אולי מצעד של הצבא, שיבוא עם טנקים, שיבוא עם המטוסים, שיבואו עם מסוקים, ששירו את זה. אני מקבל הרבה אהבה מהאוכלוסייה הישראלית, אבל לא רואה כלום מהממשלה. תודה רבה.

אני שומע פה מילים קשות של אחים שלי בדם ובנפש, שמדברים על זה שהם רוצים לעזוב את הארץ, ואנחנו יושבים פה בחוק הגיוס, וזה לא יכול להיות. אני אומר לכם, אחרי 580 ימי מילואים, לא אכפת לי מי יושב בצד השני. הילדים שלי גרים פה, הילדים שלי יחיו פה. זה המדינה שלי, אני אוהב אותה, אני אמשיך להילחם עליה על אפם ועל חמתם של כולם. לגבי חוק הגיוס עכשיו שאנחנו יושבים פה דנים, כי זה קשור אחד לאחד לג'וש, לא יכול להיות שמשקיעים כל כך הרבה דיונים באיך לתת לאנשים לא לשרת, ובד בבד בתוך החוק הזה אין את כל הזכויות של מי שכן הולך להילחם. כל החוק הזה צריך להיות, איך אמר שטרן, אם כבר מחוקקים את החוק הזה, לפחות שאנשים פה ידעו שיש הערכה, שיש הוקרה, שיש אנשים שמבינים שהם מוכנים לתת את החיים שלהם בשביל המדינה, והם לא יכולים לשבת פה ולהתחנן על פרוטות. אני לא אומר שמגיע לנו הכל, אני לא אומר שמגיע זה, אין, אין כזה דבר הכל, אין כזה דבר הכל. למרות שאנחנו מוכנים לתת את החיים שזה הכל, אי אפשר לקבל הכל בחזרה. אבל אפשר קצת. קצת מוסר במובן הכי אנושי של המילה. לא יכול להיות שאנחנו בתוך מדינת ישראל, בתוך מדינת היהודים עושים דם ודם, ומתעלמים מהדם שנשפך. לא יכול להיות, לא יכול להיות שהוא יישב פה ויצעק את הצעקה הזאת. אתה יודע איך כואב לי הלב, שהוא אומר שהוא רוצה לעזוב את הארץ? הוא שפך את הדם והוא רוצה ללכת. זה לא הגיוני, זה פשוט לא הגיוני. זה כיף לראות פתאום בוועדה שמגיעים כל חברי הכנסת וכולם, כי בדרך כלל אלינו לא מגיעים הרבה. ביחד עם המחדל הזה, שאתם מארגנים פה, הכרה והוקרה, ואנחנו נודה לכם מאוד שאתם תדאגו לזה בצמוד למה שקורה עכשיו עם מי ישרת, מי לא ישרת, אבל אל תזנחו. והדבר השני הכי חשוב, ג'וש ברנר, כל המתאבדים צריכים כמה שיותר מהר - זה בידיים שלכם וזה לא קשור להרבה ועדות לקבל, בשבילנו, בשביל החיים, לקבל את הקבורה הצבאית הנאותה. אחים שלנו שפכו דם - אנחנו רוצים שהם יהיו קבורים במקום הקדוש הזה שנקרא קבר צבאי. תודה. דובר: סליחה על הניתוק שהיה לי. בועז, אתה מכיר אותנו, את כל הלומי הקרב, ואני אגיד כאן, ותפרשו את זה איך שאתם רוצים. במתאבד הבא המדינה הזאת תבער. אנחנו לא נשב בשקט. אנחנו לא מוכנים לספוג את זה, בטח שלא להגיע למספר עגול של 80. אין לנו את זה, אין לנו כבר כוחות בנפש ובגוף, ובאמת, עוד משהו אחד קטן - אנחנו לא צריכים את מדינת ישראל בשביל לעשות קבורה צבאית והלוויה צבאית. הלוויה של ג'וש בון, קרוב לאלף חיילים על מדים, על מדים עם דגלי יחידות, יותר גדול מכל לוויה צבאית שיכלו לחלום עליה. אבל אנחנו לא מחפשים סממנים צבאיים. אנחנו מחפשים קבורה צבאית, נקודה.

לא רק זה, חשוב לי רק להגיד לכל מי שהיה או לא היה, או ראה או לא ראה - ג'וש נקבר עם דגל ישראל, וג'וש נקבר עם דגל גולני, מספר דגלי גולני. הייתה לו קבורה צבאית, שלא בטובה של אף אחד. אנחנו לא מבקשים טובות. אנחנו מבקשים את המינימום הנדרש עבורו ועבור, לצערי, אחרים, שיבואו אחריו. זה שהוא לא היה במילואים באותו רגע לא הופך אותו להיות פחות מגיבור ישראל. לא הופך אותו להיות פחות מחלל צה"ל. לא חלל מערכות הביטחון, לא כלום. חלל צה"ל.

אני ישבתי פה לפני שבוע וחצי, ואני דיברתי על ג'וש, ואני התחננתי אליכם לעשות משהו, והתחננתי שהוא ייקבר כמו גיבור צה"ל, כמו כל לוחם אחר, ולא עשיתם כלום. באמת לא עשיתם כלום. אתם יושבים פה ועדה ומדברים על חוק גיוס, גיוס חרדים. אני רוצה להגיד שלא תמיד קראו לי ג'ייקוב. אני קראו לי יענקי, עד לפני כמה שנים. המשפחה שלי עדיין קוראת לי יענקי. גם בתור ילד חרדי מחו"ל, באתי, התנדבתי, עליתי לארץ - אני רציתי לשרת, כמו כל החיילים הבודדים. אני ישבתי פה לפני שנכנסתי לבניין, כשהלכתי להפקיד את הנשק, הייתה שם קבוצה של שוטרים חרדים על מדים שבאו לטקס פה היום, ודיברתי איתם ביידיש. אני רוצה להגיד שכן, אולי אין חוק גיוס פורמלי וזה. חרדים מתגייסים. לא כולם, אבל מי שרוצה יתגייס. מי שבא, ברוך הבא. זה לא משנה איזה חוק אתם תעבירו לפה - הם ימצאו את הדרכים שלהם. מי שלא רוצה להתגייס, הוא לא יתגייס. מי שירצה להתגייס הוא יישרת. זה בא ממקום שרוצה לשרת, רוצה להגן, רוצה לשמור. ככה ג'וש בא לארץ, הוא בא לשמור. וכשאתם מעבירים פה חוקים בשביל אנשים שבכלל לא רוצים לשמור, במקום להעביר חוקים ולעשות ועדות על לוחמים שנותנים את כל החיים שלהם, ובאים מהרצון שלהם - אנחנו חיילים בודדים. אנחנו לא חייבים לבוא לארץ. אנחנו לא אזרחים. אין לנו חובה לשרת. אנחנו באים בהתנדבות. במקום לטפל בלוחמים הנוכחים, אתם מחפשים לוחמים חדשים שבכלל לא רוצים להתגייס. איפה ההיגיון בזה בכלל? אתם לא מתביישים בכלל? זה מה שאתם מדברים פה? זה מה שאני רואה בחדשות, פאקינג לא יודע, חודש, חודשיים, כבר יותר, שנה. ואני במילואים, זה מה ששומעים, זה כל השיח בתקשורת, חוק גיוס. מה יהיה עם הלוחמים הבאים?

גם תשוו את הסעיף הזה לסעיף קטן 26(ב1), שמדבר על תפקידי הוועדה, ובין היתר אומר שהיא צריכה לבחון תכניות שנתיות ורב שנתיות. זאת אומרת, לכאורה, כשאנחנו מדברים על היישום, היישום הזה שמצידו של צה"ל צריך- -

לכל הפחות יש חפיפה חלקית בין יישום הוראות החוק לבין יצירת תוכניות לטובת, כי זה בעצם - הרי הסעיף מחייב את הצבא להקים תוכניות, אז היא צריכה לבחון את היישום של התוכניות. אז יש איזושהי חפיפה בין שתי הוועדות האלה, שאחת מהן בסוף מורידה את היעדים, והשנייה מדברת על מה קורה כשלא עמדנו ביעדים.

רק אני מזכיר את ההיסטוריה- -

התקיים הצוות הזה בהרכב מאוד בכיר והתקיים, וישב והוציא תחת ידיו סדרת המלצות, ושר הביטחון שם אותן יפה במגירה. אפילו הן לא הגיעו לפה.

יש פה שתי ועדות יש להן חפיפה מסוימת בין התפקידים שלהם.

תודה. קוראים לי יוסי גמליאל, אני ראש ישיבת מעלה גלבוע, ישיבה שכבר שלושים ושלש שנה משלבת לימוד תורה עם שירות צבאי מלא. יש פה גם חלק מהנוכחים שבניהם למדו אצלנו. אנחנו גאים בזה מאוד. יש לי עוד שני כובעים על הראש: אחד זה איש משפחה, נדבר על זה עוד שנייה בקצרה, והשלישי אני מ"פ במילואים. לא היה איך לציין את זה בהירשמות לוועדה, אבל אני רוצה לדבר פה בכובע של ראש ישיבה ומ"פ במילואים. אני רוצה לדבר ממש בקצרה על שלושה דברים, תודה גם על מתן רשות הדיבור. קודם אני אגיד שהחדר הזה מלא בכאבים. דיברו פה משפחות שכולות והלומי קרב וניכר גם שחברי הכנסת משני הצדדים רוויים בכאבים. אני חושב שזה שלב שבו קצת הקטטות האישיות פחות מעניינות. הרבה יותר מעניין המשימה הדחופה שיש לנו לקיים. אני חייב להגיד שהחוק, אני עברתי עליו, ואני לא אתייחס עכשיו לסעיפים, אבל הכותרת שלו אני חושב שהיא הדבר הכי בעייתי בו, הסדרת מעמדם של בחורי ישיבות מתוך הכרה בחשיבות לימוד התורה. אני חושב שאין דבר שהחוק הזה עושה פחות מאשר הדבר הזה. יש כאן התייחסות לעולם תורה אחד - עולם תורה חרדי, עולם תורה נפלא, עולם תורה שיש בו מסירות נפש וגדולי תורה, ובה במידה החוק הזה פוגע ורומס את עולם התורה הציוני דתי, עולם תורה שבדנ"א שלו, של לימוד תורה זה לשרת בצבא, זה להיות שותף. אני מדבר כרגע גם, אני חושב, פה לעוד הרבה ישיבות. אני מודה שחלק מהכאב שלי זה שמאבק כנגד חוק הגיוס היו צריכים להוביל ראשי ישיבות ההסדר וראשי הישיבות הציוניות דתיות ורבני הערים הציונים דתיים וכל מי שגדל על התורה הציונית דתית. כשהייתי שיעור א' בישיבה, הסבירו לנו בפשטות שזה שאנחנו משרתים שירות צבאי בישיבה, זה לא בדיעבד וזה לא איזושהי קומבינה, אלא זה פשוט הלב של התורה שלנו, ולכן, כשהחוק מדבר על הכרה בחשיבות לימוד התורה, הוא מדבר על הכרה בחשיבות לימוד תורה מסוים ועל הסדרת מעמדם של תלמידי ישיבות מסוימים, תלמידי ישיבות ועולם תורה שבדנ"א שלו בסופו של דבר יש בידול ויש ניכור ויש איזשהו חיץ עמוק בינם לבין מה שעם ישראל עובר. איך יכול להיות שזה מה שחוק גיוס בא להעביר? החוק היה צריך להיות הפוך, החוק היה צריך לתמוך בתורה שיש בה שילוב ויש בה גיוס. הכאב של תלמידי הישיבות שלנו, ואני חושב שהוא לא נשמע פה מספיק בוועדה ואולי כן, אבל עולם שלם של תלמידי ישיבות, של בני תורה, של תלמידי חכמים, אנשים שהם דיינים ובגיל חמישים עושים מילואים, יש כאלה ויש כאלה ולא את כולם שמעתם. אבל זה אנשים שמה שקורה פה בוועדה, והחוק שלצערי הממשלה הציונית והאהובה ונציגים של מפלגות ציוניות ומפלגות דתיות מובילים, רומס את עולם התורה שלהם ופוגע בדנ"א של התורה שלהם. יש פה צומת דרכים מאוד מאוד מאוד חשובה, לכן את הדבר הזה באתי להנכיח פה. במובן מסוים הדיונים האלה והחוק הזה שואל שאלה אחת, מהי התורה שמדינת ישראל מוקירה ומעריכה? אין תורה אחת. יש הרבה, לצערי. הלוואי שלא הייתה תורה נחלקת לשתי תורות, אבל היום יש שתי תורות: יש תורה שבדנ"א שלה ניכור ובדנ"א שלה שמירה על גחלת של לימוד תורה ללא שותפות עם עם ישראל בקיומו, והיא מתנכרת בעצמה למצוות יסודיות. אני לא צריך פה לתת שיעור שלם לאיזה מצוות החוק הזה פוגע של מצוות ישראל, מלחמות ישראל - מלחמת מצווה ומצוות לא תעמוד על דם רעך ועוד כהנה וכהנה שלא צריך למנות. יש פה תלמידי חכמים בקהל, יודעים טוב טוב ממני. לא יכול להיות שחוק שמכיר בחשיבות לימוד התורה יוצא נגד ערכים בסיסיים של התורה ולא יכול להיות שבריש גלי הוא ממש, אני לא רוצה להגיד ביטויים קשים, אבל פוגע ותחושה ממש בעולם תורה שלם. עולם תורה שאנשים סגרו את ספרי הלימוד, קמו, התגייסו, התגייסו לפני, משלבים בלימודם שירות צבאי ואני כמובן לא צריך לדבר על מחיר הדמים הנורא ועל הפצועים ועל ישיבות שלמות שבעצם עוד לא התאוששו מהדבר הזה, ששיעורי ד', ה' לא נמצאים בישיבות. שיעור ד', ה' אצלנו זה חבר'ה שהם חלק מ-13 הטנקים שהיו בעוטף בשביעי באוקטובר, התלמידים שלי. ואני גאה שתלמידים שלי עברו את הדבר הזה, המשיכו בתורתם והמשיכו בלימודם. זאת התורה שמדינת ישראל צריכה לקדם. דבר שני שאני רוצה לדבר זה בתור איש משפחה ובתור נציג ציבור. יושבות פה שותפות לשירות ועוד עמותות נוספות, שהחוק הזה פוגע במשפחות שלמות, במגזר שלם, מגזר תורני, שאנשים, משפחות שחיים חיי תורה, חיים לפי התורה, חיים את מצוותיה. אנשים שמוסרים את נפשם על לימוד תורה ומאות מאות ימים במילואים. אני בטוח שכבר היו פה הרבה נציגים לפניי שדיברו על הדברים האלה, אבל אני לא בטוח האם בכלל מישהו מעביר בדעתו את הפגיעה שהחוק הזה פוגע בציבור התורני המשרת. אני לא מדבר על הציבור הכללי שמשרת. זה נציגים אחרים יגידו. יש פה חברים מחטיבה 16 ועוד חברים ממגלן שידברו דיבורים חשובים. אבל אני רגע רוצה לדבר על הציבור הציוני, דתי, התורני שמשרת. החוק הזה לא מכיר בערך לימוד התורה. החוק הזה אומר: אתם לומדים תורה ואתם משרתים – תמשיכו. כל עול ההגנה על מדינת ישראל ייפול על כתפיכם. אתם תיקראו לעוד סבב ועוד סבב. אני רוצה להגיד פה מילה רגע בתור מ"פ. החוויה הכי קשה שלי בתור מ"פ, וחווינו חוויות קשות והרוגים ופצועים אצלי בטנק בתוך שכונות בעזה, בבית חנון, אבל דברים מאוד קשים לא היו לי כמו הסבב החמישי. נקראנו לסבב חמישי, היה לנו הפסקות של שלושה חודשים בין סבב לסבב, תדמיינו מה זה הדבר הזה. לא יודע אם מישהו מכם חוץ מהחברים פה, אחים לשירות, מהאוגדה, מהחטיבה, שירתנו חלק מהסבבים ביחד איתם, חטיבה 16 – אני בחטיבה 14. ההבנה של מה זה לא להיות בבית כל פעם לבוא לשלושה חודשים וללכת לשלושה חודשים, הרגעים הכי קשים שהיו לי בתור מ"פ מילואים היו להרים טלפונים לחיילים שלי בסבב ה'. סבב ה' אצלנו נקבע לתחילת אוקטובר. אתם מבינים את התאריכים, נעצר. אני רק אגיד בדיעבד, עצרנו אותו בשבוע המפקדים רק בגלל ההסכם, אבל הוא כבר בעצם התחיל לצאת אל הפועל. לגייס אנשים לסבב חמישי היה, אני הרגשתי שאני מתאכזר לאנשים. כי הם לא יגידו לא. אבל הם יודעים שהם האחרונים שנותרו. הם דיברו על הישרדות, ולכן אני רוצה לומר לסכם, אני יודע שזמני קצר, מי שצריך להביא חוק גיוס אמיתי זה מפלגת הליכוד, מפלגת הציונות הדתית. אתם צריכים לתמוך בתורה אמיתית.

לא הבנתי. אחרי שנה וחצי כבר, אם לא עומדים ביעדים, מחילים מייד סנקציות, לא הבנתי.

גם אני יודע לקרוא, קצת.

אבל זה לעניין זה לעניין פקיעת החוק. אמרת משפט לא נכון. אמרת שעד שרואים, עד שיש נפקות לאי עמידה ביעדים. זה קשקוש. יש נפקות לעוד שנה וחצי. ברגע שלא עמדו ביעדים, מופעלים באופן מיידי מופעלות סנקציות אישיות, מוסדיות.

אמרת שאין נפקות לאי עמידה ביעדים. זה לא מה שכתוב בחוק.

אלה קבועות כל הזמן.

כשהבן שלך מקבל 95% במבחן, הוא נכשל?

לא מבין למה- -

אולי הם התגייסו למסלולים כלל צה"לים, אבל זה לא אומר שהם לא חרדים.

סקר, זה לא נתונים. רק לדייק, לא כל מי שמתגייס למסלול כל"צ - כלל צה"לי - ולא מסלול חרדי- -

אינדיקציית ספירת החרדים היא על פי נתון יבש. היא לא על פי רעיון. כניסה למסלול חרדי תלוי גם בריאיון זיקה. זה מה שאמרנו גם לאורך כל הוועדות.

הדבר הראשון, מה שאמרנו בישיבות האחרונות, כל ועדה מכל סוג שהיא, אנחנו ההמלצה שלנו, וזה מה שנאמר בוועדות הקודמות, שלא תשפיע על היעדים בהורדת היעדים. זה דבר ראשון, זה העמדה שלנו בהקשר הזה. הדבר השני, אנחנו רואים, ואני אומר את זה כאן, אנחנו רואים שיש בשנה האחרונה ביקוש יותר למסלולים חרדים. אנחנו לא יודעים לכמת את זה כי אנחנו צריכים לעשות את זה בסוף שנה כדי להביא נתון, אבל הדבר הזה הולך ומשתנה ויש יותר ויותר שרוצים מסלולים צה"לים. ולכן ככל שאנחנו נרחיב את הגיוסים, אני מעריך שיהיה רצון יותר ויותר למסלולים.